First Mugabe took the farms now it is white-owned firms

First Mugabe took the farms now it is white-owned firms

Published Date: 13 February 2010
By Jane Fields in Harare
WHITE people will no longer be able to open hairdressers, advertising agencies or bakeries in Zimbabwe under black empowerment regulations hastily signed into law by president Robert Mugabe's side of the government.
Morgan Tsvangirai, Mr Mugabe's estranged prime minister, described the new law as "null and void" because he had not been consulted. But analysts say he will likely be unable to reverse it.

The Indigenisation and Economic Empowerment Regulations force executives of white-owned companies with assets of more than £320,000 to commit to hand over 51 per cent of their shares to black Zimbabweans within 75 days of 1 March – or face five years in jail.

The executives cannot choose their new shareholders: they must pick from a database set up by the empowerment ministry, headed by former secret service operative Saviour Kasukuwere, who has vast business interests of his own.

"This says to investors: Don't you dare come here," said political analyst John Makumbe, of the University of Zimbabwe.

The new regulations will affect several London-listed banks and mines: Barclays Bank and Old Mutual have a significant presence in Zimbabwe. The law also sets out an impressive list of traditionally lucrative smaller sectors now reserved for black Zimbabweans.

Among the "sectors reserved against foreign investment" are hairdressers, beauty salons, employment and advertising agencies and bakeries. Whites and foreigners will no longer be allowed to open estate agencies or valet services, nor will they be allowed to engage in the retail trade or grow cash crops.

"This comes down to loot and pillage," a Tsvangirai aide said.

"It disqualifies a lot of black-owned foreign companies, including ones from South Africa, which shows it has nothing to do with black empowerment. They (Mr Mugabe's Zanu-PF party] just want things for free like the farms."

Mr Tsvangirai, the head of the former opposition Movement for Democratic Change (MDC) party, met Mr Mugabe to register his disapproval of the new law. The 84-year-old president made the astonishing claim that he "knew nothing about it".

The regulations were passed by the Zanu-PF-dominated parliament in 2007 but put on ice, leading many to believe they'd been permanently shelved. They were quietly published last Friday, exactly a decade since Mr Mugabe launched a violence-riddled land reform programme that has turfed about 4,000 white farmers off their land and seen Zimbabwe's agricultural production plummet. The first white farm invasions were in February 2000.

South African lawyer Willie Spies, who has fought to protect white farmers from Mr Mugabe's land grab said: "The new development calls for more drastic measures by the South African government to assist its citizens affected by Mugabe's controversial policies."

Mr Tsvangirai said: "The regulations would have scared off foreign investors, already jittery about Zimbabwe, as well as disenfranchising citizens."

Only this month the former opposition leader assured the World Economic Forum in Davos that "confidence has returned" to Zimbabwe's battered economy.

Analysts said the regulations represented another slap in the face for the premier from his rival, who has been bolstered by South African president Jacob Zuma's recent taking of sides during negotiations to revive a stalled unity deal signed in September 2008.

Mr Zuma told Mr Tsvangirai he should be "more flexible" in what looked like a plea for the MDC leader to drop his demand that Mr Mugabe's central bank governor and attorney general be replaced.

Mr Mugabe insists he will make no concessions until western sanctions on him and 200 close associates are removed.

Soul train visits Zimbabwe - report by Lior Kaminsky

כנר על הגולה
קומץ של יהודים חיים בין שמונה מיליון תושביה השחורים של זימבבואה. בית הכנסת נשרף בנסיבות לא ברורות, ההתבוללות צמצמה את הקהילה והתקשורת עם העולם רעועה - אבל צלילי כינור יהודי חודרים אל הלב. יומן מסע אישי
ליאור קמינצקי
פורסם: 26.08.09, 21:02
אני נוחת בבולאוויו שבזימבבואה. לא ממש ברור לי אם זהו באמת שדה התעופה או אוהל מתכת מאולתר באיזה מחנה נוער. כמו בכל מקום אחר במסעי בדרום-אפריקה, אף כאן מחכה לי אשת הקשר בשדה התעופה, אלא שהפעם אני נתקל בבעיה: פקיד הקבלה מסרב לתת לי להתקדם בטענה שאין לי ויזת עבודה.

הניסיונות להסביר שמדובר בשליחות, במסע הופעות שנועד לגעת בליבותיהם של יהודים בקהילות נידחות ברחבי העולם לא ממש עוזרים. רגע לפני שנראה היה שזהו הסוף למסע, אשת הקשר נכנסת פתאום פנימה ומתערבת בנעשה. בעברית קלוקלת היא אומרת לי "שתוק, ואל תוסיף לדבר". במיומנות ובביטחון היא מדברת על לבו של השומר ומרגיעה שלא מדובר בהופעה אלא באירוע פרטי של אחד מידידי הקהילה. אירוע זה כשלעצמו לאו דווקא דבר חריג, סתם ביורוקרטיה מוכרת המעצבנת את כולנו, אלא שזו רק ההתחלה בביקורי במדינה.

לבן בחלום שחור
אל זימבבואה הגעתי כחלק ממסע מטעם ארגון "ציפור הנפש" השולח אמנים למקומות נידחים כדי להביא אליהם את ישראל והיהדות. האמנים מעניקים לחברי הקהילות מעט מזון רוחני - מזון של שייכות, שמספק להם כבוד וגאווה דרך האומה והמסורת אליה הם משתייכים, אך ממנה הם גם כל-כך רחוקים.

מאחר שמדובר בקהילות קטנות, פעמים בעלות משפחות ספורות בלבד, לרוב אין מורה דרך רוחני ואקטיבי שיפיח חיוּת במבני בתי הכנסת היפים, אך שוממים. נישואי תערובת ומחסור בחינוך יהודי מכלים עם הזמן את העבר העשיר, ועתיד כמעט שאין בטווח נראה לעין. אלה פניה של הגולה המרוחקת, לא ה"מיין סטרים" שאנו מכירים בניו-יורק או לוס אנג'לס - שם אני חי בשנים האחרונות לצורך לימודי הדוקטורט שלי כמוזיקאי, וכמובן לצורך הופעות.



בזימבבואה, מדינה שבה שמונה מיליון שחורים ורק כ-30 אלף לבנים, פנים מערביות הן מראה בולט לעין. אנחנו נכנסים למכונית ישנה, להערכתי כבת 20 שנה, ורק במהלך הנסיעה הארוכה אני מבחין שאני בעצם זוכה לשבת באחת ממכוניות הפאר כאן בעיר הגדולה. כשאחוז אבטלה עומד על 94 אחוז, לרוב התושבים אין מכוניות כלל, והם פשוט מהלכים ממקום למקום כשסליהם על ראשם ובגדים מרוטים על גופם.

עכשיו אני קולט במלוא העוצמה: אנחנו באפריקה. זו אפריקה שרואים בסרטים, לא קייפ-טאון היפה, אלא שכונות עוני ומצוקה. אנחנו מגיעים לאזור הקהילה היהודית, מחנים ונכנסים לאזור מוגן עם שלושה בתים גדולים. בבית המארחים שלי בריכה, ושני פועלים שחורים העמלים על תיקונה. אשת הקשר מראה לי את הדרך לחדרי ומתחילה לטרוח בהכנת הארוחה. היא מציעה לי עוף שהיא מוציאה מן המקפיא ואומרת שבקרוב נאכל, אלא שאז מתברר שיש הפסקת חשמל. "ברוך הבא לזימבבואה", היא אומרת, "ואל תחשוב שזה מקרה, זה קורה כאן כל הזמן ואין מה לעשות". היא מניחה את העוף בנקודה שטופת שמש כדי שיתחמם מעט, אך העוף בשלו ואנחנו אוכלים אותו כמעט קפוא.

דרור יקרא ברחוב
יש לי כשלוש שעות פנויות עד להופעה ואני מעוניין להסתובב בעיר ולהתרשם. אנחנו נכנסים למין שוק פתוח עמוס במוכרים אלא שהסחורה של כולם היא גרביים ונעליים, וגם קצת בגדים. כולם יושבים בצפיפות, מחכים לפרנסה שאין מי שיביאה. הביוב זורם חופשי לעיני כל, את הבורות בכבישים אף אחד לא טורח לכסות, וריקשות שנמשכות בכוח בני-אדם משמשות כמוניות.

ברחוב של בולאוויו אני פוגש קבוצה של ילדים מקומיים שמסכימה להצטרף אליי לקונצרט מאולתר. יחד אנחנו מנגנים ושרים את "נקוסי סיקללה", המנונה של דרום אפריקה. לאחר מכן אני מציע מעט ממרכולתי ומנגן להם את "דרור יקרא" התימני, בעוד שהם מוחאים כפיים ונהנים מהחוויה. כאות תודה אני קונה לכל אחד תפוז - דבר טריוויאלי לכאורה, שנראה כי עבורם היה מאורע משמעותי.



הקונצרט המאולתר ברחוב בבולאוויו (צילום חובבים)

אני שב לאזור הקהילה, שמורכבת מקומץ של משפחות. מצבם אמנם טוב פי כמה מרוב תושביה של זימבבואה, אבל כשהמדינה בגרעון עצום וללא אמצעים - המצב משפיע ישירות על כל המערכת והשירותים האלמנטריים הנדרשים לקיומה. אינטרנט כמעט שאין, וקווי הטלפון המשובשים מקשים על הקשר עם העולם החיצון.

תרבות הפנאי - סרטים והופעות - אינם מצרך נפוץ, ובשל כך אני זוכה לתפוסה מלאה באולם בו מתקיימת ההופעה. בקונצרט נכחו חברי הקהילה, אנשים מבוגרים בני 70-80, שאליהם הצטרף גם קהל לא-יהודי, שחורים ולבנים. אני מופיע לבדי, אך מזמין גם את הקהל להצטרף ולשיר ולנגן בכלי הקשה שונים שהבאתי במיוחד כדי לעשות שמח ולהעשיר את ההופעה. הצלילים עושים את שלהם ומוצאים את דרכם אל לב האנשים, ששוב ושוב מודים לי על תרומתי לקהילה.

מה עשיתי רע?
זימבבואה היא מדינה עם צורת שלטון דיקטטורית, שלטון שלא התחלף מזה כ-30 שנה. פציית פה על הממשל הינה עבירה על החוק ודינה כלא - וכלא זה לא נעים, בלשון המעטה. אני קולט את האווירה, את החשש באוויר, ופתאום החשש לשלומי מתחיל לחלחל. לא שעשיתי משהו מיוחד, אלא שכדרכי אני מדבר, מסתקרן וסומך על האחר, ובמדינה עם חוקים אחרים, יש דברים שאסור לומר, ובפירוש מומלץ להיזהר.

בדרך מהרארה, עיר הבירה, אל עבר שדה התעופה אני עובר בראש על שאלותיי התמימות, על ההופעות ועל האנשים שפגשתי ומקווה שבאמת לא עברתי על כל חוק או עיצבנתי בדבריי מי מבעלי השררה. אני נותן לנהג, חבר הקהילה, את מספר הטלפון שלי ואומר לו ברצינות גמורה: "אם אני מתקשר בלי ממש לדבר, סימן שאני בצרה צרורה, תרים מיד טלפון לקונסוליה". אני לא סומך רק עליו ומוודא גם עם אשתי שיש לה את מספרו של איש הקשר הנוכחי.

אני נכנס לשדה התעופה, שולח את המזוודות ועובר בשלום את דלפק הקבלה, נשימה לרווחה. אני עובר הלאה דרך השער המגנטי והנה אני שם לב שמעיינים היטב בדרכוני הישראלי. מגיע אליי אדם שנראה כאחראי ושואל אותי מה קורה בארץ ולמה יש כל-כך הרבה הרוגים, כשברור לי שאינו מדבר על ישראלים. אני עונה לו כדרכי ש"בעזרת השם, יבוא שלום במהרה והלוואי ונחיה כולנו בשלום ובאחווה". הוא לא משתכנע ודורש ממני להמתין. רגע אחרי הוא אומר לי לקפל את הדברים וללכת בעקבותיו. בלי הסברים.

אני אורז את הציוד האישי ואנחנו נכנסים למעלית ויורדים שתי קומות, הרחק מהמפלס הציבורי. יוצאים מן המעלית ואני רואה דלת המובילה למסדרון חשוך. אני עוצר ואומר שאני רוצה לקבל הסבר ולא מוכן עוד להמשיך. הוא אומר שיש איזו בעיה במזוודה,




חפץ לא ברור ומסמן לי לא לדאוג. אני דואג עוד יותר ומתפלל שחששותיי לא יתממשו. ידיי רועדות, אני משנן פרקי תהלים ומקווה לטוב. אנחנו נכנסים למסדרון החשוך ואני מבחין במזוודות, מתחיל מעט להירגע. יושבת שם פקידה ששואלת אותי אם אני זוכר משהו חשוד במזוודתי. אני אומר שלא, והנה מבין הבגדים היא מוציאה אבן גדולה. "מה זה?" היא שואלת, "קניתי את זה כמזכרת", אני עונה ומראה לה תווי אדם חקוקים עליו בצורה אמנותית. היא מסתכלת עליי שוב ושולחת אותי לדרכי.

על המטוס אני שמח שזה מאחוריי, ולאט-לאט נרגע. אני יכול לסכם שביקורי בזימבבואה בהחלט היה חוויה - אולי קצת מפחידה, אבל גם מרתקת ונפלאה. היעד הבא: הקהילה היהודית בנמיביה.

ליאור קמינצקי, בוגר ישיבת הסדר, מתגורר מזה כשלוש שנים בלוס אנג'לס לצורך לימודי דוקטורט בביצוע כינור באוניברסיטת דרום קליפורניה.